סוכות הן לא רק בדים ומוטות אלא זיכרון ראשון ומתוק מתחילת הדרך שלנו כעם. זיכרון שגם כיום, במצב הנפיץ של החברה הישראלית, עשוי למנוע מאיתנו "להתגרש" ולהתפצל לשני עמים
אחרי החתונה, גרנו רעייתי ואני תקופה קצרה בדירה קטנטנה בירושלים. כשעברנו לשם, ידענו היטב שזה רק לזמן קצר ושלא נוכל להתגורר בה לאורך זמן. ידענו מראש שהיא קטנה מכדי לגדל בה משפחה ושהמיקום שלה לא מתאים לעיסוקים עליהם חלמנו ולמרחב שבו רצינו לחיות.
ואכן, די מהר עזבנו את העיר והמשכנו הלאה. מאז חלפו כבר לא מעט שנים, עברנו בהם ישובים ודירות רבות, אך טעמה המתוק של אותה דירה קטנטנה לא פג. עד היום, כל פעם שאנחנו עוברים שם בשכונה, אנחנו מספרים לילדים בערגה על התקופה הקסומה והזמנית ההיא, שממנה הכל התחיל. והלב, שזוכר היטב חסד נעורים, מתמלא באהבה הרעננה שידענו באותה דירה קטנטנה.
לפעמים נראה לי, שכשהתורה מצווה לזכור שישבנו בסוכות, היא לא מתכוונת למבנים דמויי חושות, כמוהם אפשר למצוא עד היום תמורת כמה שקלים באותו מדבר סיני
"סוכות" הוא לא רק שם של חג וגם לא רק סוג של מבנה, בתורה הוא גם שם של מקום. "ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסוכות". אומרת התורה בתחילת הרשימה הארוכה המפרטת את 42 המסעות שנסעו בני ישראל בנדודיהם במדבר. מסתבר ש"סוכות" זהו שמה של התחנה הראשונה אליה הגיעו אבותינו כשיצאו מעבדות לחירות, "סוכות" זו בעצם הדירה הראשונה, הזמנית והדחוקה, שבה גרו בני ישראל לתקופה קצרצרה, בדרכם אל המנוחה והנחלה.
אני בטוח שהחניה בסוכות הייתה לא פשוטה. כשאני מנסה לדמיין מה עבר שם על עם העבדים שזה עתה יצא ממצרים, מה הרגישו הילדים, ממה דאגו ההורים, מי סעד את הקשישים, מי שמח, מי בכה, מי רצה לחזור למצרים ומי רצה לברוח הלאה למדבר. אני מניח שהיה שם צפוף וחם ומסעיר, והאוכל לא היה בשפע ופרסות הסוסים המצרים ודאי נשמעו מרחוק. ואף על פי כן, זה היה רגע ראשון של עצמאות וחירות, בית ראשון משלנו, קצת כמו שהייתה עבורנו אותה דירה בשכונת הקטמונים אחרי החתונה.
לפעמים נראה לי, שכשהתורה מצווה לזכור שישבנו בסוכות, היא לא מתכוונת למבנים דמויי חושות, כמוהם אפשר למצוא עד היום תמורת כמה שקלים באותו מדבר סיני. אלא למקום ההוא, למסע הראשון ולחניה ההיא בסוכות. כי מדי פעם כדאי להיזכר בקסם הראשוניות הזה, ולהתגעגע לרגעים הפלאיים הללו, לספר על כך בערגה לילדים ולמלא שוב את מצברי האהבה.
עוד בוואלה!
כיצד להתמודד בעצמך ובהצלחה עם כאבים כרוניים?
בשיתוף בי קיור לייזר
סיפור תלמודי ידוע מספר על זוג שהגיע לרבי שמעון וביקש להתגרש. רבי שמעון נעתר כביכול לבקשתם אך מטיל עליהם לפני כן משימה - לערוך סעודת גירושין שהיא למעשה שחזור של סעודת הנישואים שלהם - "כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה". הזוג ממלא את המשימה, אך זיכרונות החתונה מעוררים בהם מחדש את האהבה שפיעמה בהם פעם והם מוותרים על רעיון להתגרש ובוחרים להמשיך לחיות יחד.
נראה לי שזהו אחד מסודותיו של חג הסוכות. גם עמים, כמו זוגות, זקוקים לפעמים לתזכורת חיה לרגעי ההתאהבות הראשונים שלהם. לתקופה הקסומה שבה יצאו לדרך. תקופה שהייתה רוויה אמנם בקשיים של התחלה, אך הייתה בה עצמה של אהבה ותמימות של ראשית הקשר. החזרה פעם בשנה לתחנה הראשונה שבה חנינו כשיצאנו ממצרים, אמורה לרענן בנו את הכרת הטוב והאהבה ולחבר אותנו מחדש, אחת בשנה.
החברה הישראלית חווה בעת האחרונה את אחד המשברים החמורים שידענו. גם אצלנו נשמעים מדי פעם קולות המבקשים להיפרד ולהתגרש. איני יודע כיצד נגשר על הפערים ואיך ניישב את המחלוקות, אך דומני שראוי וכדאי שנדבוק בעצתו של ר' שמעון וניזכר ברגעי ה"חתונה" שלנו, בדירה שבה גרנו בראשית הקשר, בתחנה הראשונה שבה חנינו כשיצאנו ממצרים. זיכרון ראשית הדברים, שהיא אחד מסודותיו ויסודותיו של חג הסוכות, עשוי לעורר בנו את האהבה והחיבור שעצמתם לצערנו קצת שככה.
הכותב הוא רב קבוצת יבנה וראש המכינה הקדם צבאית רוח השדה