מה מצב החינוך ביישובי הדרום בישראל? כיצד מטפלים בילדים שחוו את מה שהנפש של כולנו מתקשה להכיל? נפגשנו לשיחה מלב אל לב עם האנשים שמובילים את המענה החינוכי לתלמידי הדרום, שצוותיהם אחראים על התמיכה הרגשית ועל החזרה ההדרגתית של מורים ותלמידים לשגרה בצל המלחמה
"הילדים שלי העירו אותי בשבת בבוקר, הם חיילים שהוקפצו ליחידות שלהם. מיד הבנתי שעליי להקפיץ את צוות החירום של המחוז, ומאז אנחנו על הרגליים", מספר רם זהבי, מנהל מחוז הדרום של משרד החינוך, ומי שמוביל עכשיו את היערכות משרד החינוך באזור. "צריך לזכור שבתי הספר היו בחופשה ארוכה מאז יום כיפור, אבל הבנו מיד שתלמידים ומורים שלנו נמצאים תחת אש ושיש לנו אחריות".
כחלק משיתוף פעולה חדש בין ערוץ ההורים של ynet לבין מגזין המורים "הגיע זמן חינוך", מבית קרן טראמפ לחינוך, נפגשנו לשיחה מלב אל לב עם האנשים שמובילים את המענה החינוכי לתלמידי הדרום, אלו שצוותיהם אחראיים על התמיכה הרגשית ועל החזרה ההדרגתית של מורים ותלמידים לתפקוד, לסדר יום וללימודים. מדובר במשרתי ציבור שעושים לילות כימים בתקופה רגישה במיוחד.
צפו בפרק על: חינוך במלחמה
"מה שהילדים עברו, הנפש מתקשה להכיל", אומרת עינב לוק, ראש השירות הפסיכולוגי הייעוצי (שפ"י) של משרד החינוך. "משעות הבוקר של יום שבת, 7 באוקטובר, קו הייעוץ שלנו הוצף בפניות. כבר בשעה 09:00 התקשר ילד מתוך הממ"ד שדיווח שהוא לבד ואינו יודע היכן הוריו. 'אני איתך ואני אישאר איתך', אמרה לו היועצת שלנו. מאז אנחנו מטפלים בילדים שחוו תופת, בילדים שלא מצליחים לישון, שחושבים מחשבות טורדניות, שלא יוצאים מהבית ושדבוקים להורים".
1 צפייה בגלריה
מימין: עינב לוק, רם זהבי, אלי הורביץ ופרופ' יורם הרפז
(צילום: משרד החינוך, אינגריד מולר)
לוק: "אנחנו מטפלים בילדים שחוו תופת, בילדים שלא מצליחים לישון, שחושבים מחשבות טורדניות, שלא יוצאים מהבית ושדבוקים להורים"
"30 אלף ילדים נעקרו מביתם, ונמצאים כעת במרכזי קליטה במלונות ובבתי הארחה ברחבי הארץ", מסביר זהבי. "הקיבוצים שכל החיים עשו ציונות, חקלאות ושמרו על הגבול - גם עכשיו יש להם כוח חיים. הם התארגנו יחד כקהילה עם המורים והגננות. בכל מלון הפכנו את המשחקייה לגן ילדים. עכשיו עברנו לילדי היסודי, שביחד עם מתנדבים מתנועות הנוער ועמותות שונות, מתכנסים לפעילויות שאמורות להפיג מעט את המצב, אבל אין מה לדבר על לימודים.
"הפערים הלימודיים הם לא בסדר העדיפות כעת לילדים בשמונה רשויות, בהן יישובי העוטף, אשקלון, נתיבות ואופקים. כרגע המפגש הוא עם מבוגר ועם חברים, ויצירת התחלה של סדר יום, הם מה שחשוב. זה לא המצב בבאר שבע, באשדוד ובקריית גת. אלו ערים בדרום שנמצאות תחת איום רקטי, ואנחנו חוזרים ללמוד בהן באופן הדרגתי. עכשיו הם לומדים חמישה ימים בשבוע, בכל יום לשלוש-ארבע שעות בזום".
עינב לוק אומרת: "יש למשרד החינוך 3,390 פסיכולוגים חינוכיים ו-7,700 יועצות חינוכיות, אבל הצרכים כעת הם עצומים. במרכזי הקליטה של המפונים אנחנו מקיימים התערבות טיפולית ישירה, בסיוע של מתנדבים רבים. בשאר חלקי הארץ התפקיד המרכזי שלנו הוא לעבוד עם הצוותים החינוכיים, כדי לחזק את המורים וההורים. מדובר בטראומה המונית, למבוגרים ולילדים כאחד.
"ילדים רגילים ללמוד לפי מערכת שעות, להיפגש עם חברים, לחלום חלומות לעתיד. החזרה לשגרה של הילדים האלה היא המשימה הגדולה שלנו כמבוגרים, אבל חשוב לזכור שכל ילד בנוי אחרת. יש שזקוקים להגיע לכיתה לחוויה רגשית, ויש כאלו שעצם הלמידה כבר תאפשר להם לתפקד, אפילו למשימות קצרות".
מומחה החינוך, פרופסור יורם הרפז, מצטרף לפאנל: "חינוך הוא לא שירות חיוני במלחמה", הוא אומר. "חינוך עוסק בעתיד, בזמן שבמלחמה עוסקים בהווה. המטרה של החינוך היא ללמד ילדים לחשוב, אבל בזמן מלחמה פחות חושבים, יותר מרגישים. וכעת כולנו מרגישים פחד, כעס ורצון בנקמה. אבל בתי ספר הם לא מרכזים טיפוליים, זה לא תפקידם של המורים. מורים צריכים לחנך באמצעות ידע. הם מלמדים ספרות ותנ"ך, מתמטיקה והיסטוריה. הם עורכים עבודה שכלית, רגשית ומוסרית. למשל, המושג 'קונספציה' שמוזכר רבות לאחרונה, עלינו ללמד את הילדים לחשוב מה זה אומר כשאנחנו רואים את המציאות דרך קונספציה".
רם זהבי חולק על הדברים: "אינני מסכים איתך. צריך להבין את המצב הרגשי של התלמידים, המורים וההורים, צריך לתת לו מקום. זה לא שהתפיסה הפסיכולוגית השתלטה על החינוך, ובוודאי שלא מדובר באיזו הנחיה מלמעלה. זה הצורך הקיומי הראשוני שמוצף אלינו מלמטה. ילדים זקוקים להיות מסוגלים לחזור לישון, לחזור לאכול ולחזור לתפקוד. בפירמידת הצרכים זה קודם ללמידה, וזה מה שהילדים והמשפחות מבקשים מאתנו.
זהבי: "ילדים זקוקים להיות מסוגלים לחזור לישון, לחזור לאכול ולחזור לתפקוד. בפירמידת הצרכים זה קודם ללמידה, וזה מה שהילדים והמשפחות מבקשים מאיתנו"
"אני מדבר עם הצוותים שלי, ועם הנהלות בתי הספר וצוותי ההוראה. כולם עסוקים ב'כאן ועכשיו', ואני דואג להם שלא יישחקו, שיישארו להם כוחות. אני אומר להם שיתכננו מה הם יעשו אחרי המלחמה, עם מי הם ייפגשו לקפה, לאיזו חופשה הם ייצאו עם המשפחה. אנחנו לא יודעים מתי זה יקרה, אבל לקבוע מה נעשה ב'שש אחרי המלחמה', חיוני בשביל לקבל את הכוחות להמשיך".
עינב לוק מאשרת את הדברים: "המילה המרכזית שעלינו להחזיר לעצמנו היא תקווה. להחזיר את החלום לעתיד טוב עבור כולנו. תקווה היא לא עמדה, היא תוכנית עבודה. מה שמתרחש עכשיו בחברה האזרחית, ההתנדבות המדהימה, התרומה, זה שכולם ביחד, כל זה נותן הרבה תקווה. כל אחד ואחת מאיתנו מחפשים את הדרך שלנו לנוע מול התקווה הזאת. כדי לחזור לתפקוד אנחנו צריכים להסתכל על העתיד.
לוק: "המילה המרכזית שעלינו להחזיר לעצמנו היא תקווה. תקווה היא לא עמדה, היא תוכנית עבודה. כדי לחזור לתפקוד אנחנו צריכים להסתכל על העתיד"
"בתהליך הזה אני רוצה להדגיש את החשיבות של חיזוק הקשר בין המורים להורים. גם בשגרה משולש האמון בין מורה, הורה ותלמיד הוא חיוני, במצב הנוכחי זה קריטי במיוחד. אני מכבדת את ההורים שחוששים לשלוח את הילדים שלהם לבתי הספר, אני מבינה אותם מאוד. כל אחד עובר את התהליך האישי שלו. אני מזמינה את ההורים לפנות אלינו ולהתייעץ, באשר לכל מה שיכול לעזור לילדים שלהם לחזור לבית הספר".
יורם הרפז מסכם מנקודת מבטו: "אני מקווה שאחרי המלחמה החינוך בישראל יגדיר את מטרתו מחדש, ויעזור לפתח אדם חושב וביקורתי". "ואני מקווה", מסכם זהבי, "שהחברה הישראלית תתגייס לחינוך. חסרים לנו הרבה מאוד מורים. אנחנו זקוקים לכל מי שמוכן להקדיש חצי שנה או פרק חיים, כדי להצטרף אלינו במשימה החשובה שעיקרה להעניק עתיד ותקווה לדור הצעיר".
