האם המעבר ללמידה מרחוק הוא אכן הדבר הנכון יותר לביטחון הילדים? מתי הזמן הנכון לחזור? והאם למידה בבית הספר היא צורך חיוני? השאלות החשובות בדיון שכולנו חייבים לעשות עכשיו
בשיתוף הגיע זמן חינוך מבית קרן טראמפ
התקופה הנוכחית מקשה מאוד על הריכוז. בכל ארגון וסביבת עבודה יש אנשים במצב של טראומה. יש משפחות עם ילדים בחרדה מהאזעקות, משפחות בהם בן\בת הזוג גויסו, הורים לחיילות וחיילים, ויש סיפורים נוראיים חדשים שנחשפים בכל יום. מצד שני –הסופר והמכולת פתוחים? כן, משום שחייבים לתת מענה לצרכים בסיסיים. קופת החולים מתפקדת? כן, מדובר בשירות חיוני לאזרחים בעת חירום. האם מקומות העבודה נסגרו? לא כולם, כי המדינה צריכה לתפקד גם בתקופה של מלחמה.
מצטערת על השאלה, אני יודעת שזה לא ממש פופולרי, אבל קשה לי להתאפק – מה בנוגע לבתי הספר, מדוע הם לא נפתחים? האם למידה בבית הספר זה לא חיוני לחיים של כולנו? מהו המקום הטוב ביותר לילדים שלנו עכשיו? בצמוד להורים למסכים המשדרים חדשות, או ליד המורים והמורות? בזום הכיתתי (בו מכינים מנדלות- כמעט שמתי מסכת קורונה מרוב שהיה לי דֶּזָ'ה-ווּ) או במגרש משחקים עם החברים (בסמוך למרחב מוגן)?
הבן שלי, יותם בן ה-8, תיאר את זה יפה: "אבל אמא, עשינו תרגיל של 'מה קורה אם יורים עלינו טילים' ואני יודע איפה הממ"ד הכי קרוב לכיתה ואפילו זה שהכי קרוב למגרש. אני אפילו יודע מה לעשות במקרה של רעידת אדמה..."
2 צפייה בגלריה
איפה יותר טוב לילדים שלנו להיות עכשיו? ליד ההורים ומסכי החדשות או ליד המורים והמורות?
מחיר ההסתגרות
מה בעצם קורה לנו? איך זה יכול להיות שאנחנו מקבלים באדישות יחסית את העובדה שהילדים יושבים שוב בבית? האם הדור הזה לא סבל מספיק? עדיין לא סיימנו לטפל בחסכים הנפשיים בקרב ילדי הקורונה שישבו בבידוד בבית במשך שבועות ארוכים, הפכו יום ללילה, התנתקו משאר העולם, וחלק מהם לא חזר לבית הספר גם אחרי סיום המגפה. למדנו כבר שלהסתגרות שכזו יש מחר נפשי משמעותי, ודווקא הילדים שחזרו יחסית מהר למסגרת לימודית פיזית נפגעו פחות. אולי כדאי שנלמד מהניסיון? החוויה הזו היתה ממש לא מזמן, אלה אותם ילדים, כמעט.
עד תקופת הקורונה, השאלה של 'האם ילדים חייבים ללכת לבית ספר' לא עלתה בכלל. זה היה דבר מובן מאליו. היום, נפתח פתאום פתח ונראה לנו הגיוני שילדים יישארו בבית לתקופה ממושכת, עד יעבור זעם. האם זה היה ככה בעבר?
בדקתי וגיליתי שבמהלך מלחמת יום הכיפורים, אשר ציינו 50 שנה לפריצתה ממש לאחרונה, הילדים הלכו לבתי הספר. הם סרגו כובעים לחיילים, שיתפו חוויות אישיות, למדו מזה זה זחל"ם ומה זה טנק, מהם גבולות המדינה וכתבו יומנים אישיים על רקע המלחמה. תכנית הלימודים התגמשה והמורים התאימו את התכנים למצב. מקצועות הלימוד הועברו מתוך קישור למציאות – בגיאוגרפיה למדו על גבולות המדינה ועל המדינות השכנות, באנגלית קראו את החדשות בג'רוזלם פוסט, בשיעורי פיזיקה למדו על בליסטיקה ובביולוגיה חקרו את התגובה של מערכות שונות בגוף למצבים של לחץ נפשי ועייפות. הילדים למדו בבתי הספר באותה תקופה מהי אזרחות טובה, על בשרם. הם הבינו דרך החיים עצמם את החשיבות של מאמץ מלחמתי ואת התפקיד של העורף על רקע הקרבות בחזית.
כאשר העליתי את הנושא ובקבוצת הוואטסאפ הכיתתית, היו הורים שאמרו שכדאי שהילדים יחזרו לבית הספר כשמלחמה תיגמר (כי זה מה שהם שמעו בחדשות), אמא אחת כתבה שעדיף שהילדים יישארו בבית כל עוד המצב לא מספיק בטוח. חלק מההורים אמר שזה לא הפורום לדיון, משום שההחלטה לא נמצאת בידי ההורים והמורים. לאחר מכן הוצפתי בהודעות פרטיות מהורים שאמרו שהם מסכימים איתי – הילדים צריכים לחזור לבית הספר כבר עכשיו.
כמו תמיד במצבים מורכבים, אין תשובה אחת נכונה באופן מוחלט. עם זאת, הדיון עצמו חשוב – אני מציעה לקיים אותו, להרגיש בנוח להביע את מגוון הדעות בכל פורום רלוונטי. אני בטוחה שזה יעלה עד למקבלי ההחלטות, ואולי נצליח לשנות את המצב.
בשיתוף הגיע זמן חינוך מבית קרן טראמפ
